הארכיון העירוני מעלה אדומים

סיפורן של תעודות

פכים קטנים מאוצרות הארכיון

הגברת הראשונה של ישראל, רחל ינאית בן צבי,

והקשר המיוחד שלה עם מעלה אדומים

לא רבים במעלה אדומים יודעים כי ביה"ס הממלכתי הראשון בעיר, ביה"ס "תומר רחל", קרוי על שמה של רחל ינאית בן צבי, ועוד פחות מהם יודעים על הקשר המיוחד של מי שהיתה "הגברת הראשונה" של ישראל למעלה אדומים ופעילותה בימי הבראשית של היישוב לקידום הקמתו וביסוסו. מסמכי ארכיון העיר חושפים מעט מסיפור האהבה הזה שבין אחת הדמויות המרכזיות בדור חלוצי העלייה השנייה לבין חלוצי ההתיישבות החדשה במעלה אדומים, כשלושה דורות (!) אחר כך. את אשר מספרים המסמכים אשתדל להשלים מתוך ניסיוני האישי ומפגשי עם האשה המופלאה הזו, שהיום היינו מכנים אותה גם חלוצת הפמיניזם בארץ ישראל.

רחל ינאית בן-צבי נולדה באוקראינה באייר תשמ"ו – 1886. את השם ינאית אימצה לעצמה תחת שמה המקורי, לישנסקי, בשל הזדהותה עם המלך החשמונאי הגדול אלכסנדר ינאי, מרחיב גבולות הממלכה החשמונאית. בעקבות היותה פעילה ציונית מהפכנית, נאסרה ב-1905 בקייב על ידי שלטונות הצאר. לאחר שחרורה למדה באוניברסיטת יינה שבגרמניה זואולוגיה ובוטניקה. באותה שנה, והיא בת תשע-עשרה בלבד, השתתפה כאחת מן הבולטות בין נציגי "פועלי ציון" בקונגרס הציוני השביעי ונמנתה עם המתנגדים החריפים לתכנית אוגנדה. באותה הזדמנות הכירה את מנהיג "פועלי ציון" דב בר בורוכוב והושפעה ממנו עמוקות בדרכה הציונית-סוציאליסטית ואף הצטרפה אליו וחזרה לרוסיה כדי ליטול חלק במהפכת 1905 שכשלה. כך הכירה גם את שותפה לחיים, יצחק בן צבי, ממנהיגי "פועלי ציון" ואחר כך הנשיא השני של מדינת ישראל.

ב-1908 עלתה לארץ והתיישבה בירושלים בעקבות חברה יצחק בן צבי. היא איגדה את פועלי הדפוס בעיר והנהיגה את שביתת הפועלים הראשונה בארץ ישראל.

יחד עם יצחק בן צבי נמנתה עם מקימי ארגון "בר גיורא" ואחר כך "השומר". פעילותה הבטחונית נמשכה אחר כך בייסוד "ההגנה" בירושלים. בד בבד עם כך היתה מחלוצות החינוך החקלאי בארץ ישראל ואחד ממפעליה החשובים היה חוות הלימוד החקלאית באיזור ארמון הנציב בירושלים. היא החזיקה בחווה וקיימה אותה גם בימים הקשים של מלחמת העצמאות, כאשר קווי חזית הלחימה הגיעו עד גבול החווה. עם בחירתו של בן צבי לתפקיד הנשיא, התייצבה לצידו והיתה פעילה בעיצוב מוסד הנשיאות בישראל. מעולם לא עמדה בצילו של מישהו. תמיד הייתה אשה דעתנית, עצמאית היודעת לעמוד על שלה.

ועתה לסיפור קשריה עם מעלה אדומים. נפתח במסמך הראשון:

הצעת שם לביה"ס הממלכתי הראשון במעלה אדומים

[ראו מסמכים: 1. שם לבית הספר 2. אישור השם]

בשנת 1985, בהיותי חבר המועצה, הגשתי הצעתי לקרוא את ביה"ס הממלכתי הראשון שהוקם במעלה אדומים בשם "תומר רחל" על שמה של רחל ינאית בן צבי, לקראת מלאת עשור להקמת העיר ומאה שנה להולדתה של רחל ינאית. ההנמקות במסמך ההצעה מספרות במידה רבה את פרשת הקשר הייחודי של רחל ינאית עם מעלה אדומים. בין היתר נאמר שם: "...אם ניתן להצביע, מנקודת ראות היסטורית, על רגע מסוים, שבו התאגדו הניסיונות המפוזרים [של הגרעינים השונים] לכלל רצון משותף ומגובש, היה זה, בלי ספק, כינוס היסוד בצריף המפורסם שביד בן צבי שנה לפני העלייה לקרקע... הגרעין המאוחד שהוקם, חרט על דגלו את המטרה: "הקמת עיר במעלה אדומים"... ניתן לומר בדרך ציורית כי במקום הזה ובשעה הזו היו הורתה ולידתה של העיר מעלה אדומים..."

[ראו מסמך: כנס האיחוד 19.11.1974]

בהמשך המסמך נאמר: "... כל ההתארגנות וההתרחשות הזו לוו על ידי ישישה מופלאה, הגברת רחל ינאית בן-צבי אשר, בשנתה התשעים, עדיין נמרצת ותוססת כבת נעורים, נתנה את חסותה הפעילה ליוזמה החדשה, העניקה את האכסניה המכובדת כל כך לכינוס היסוד וגילתה מעורבות בכל הפעילות שרחשה סביב העניין ..."

על מעורבותה בתהליכים המלווים את הקמת מעלה אדומים, מעידים מסמכים אחדים בארכיון, למשל המסמך פגישת גרעין עם גוש אמונים 7.12.74 והמסמך הנלווה אליו החלטות הפגישה ב 7.12.74. שני המסמכים האוטנטיים הללו, בכתב ידו של שמעון אנסבכר (מן הפעילים הבולטים, שהיה אחר כך סגן ראש המועצה המקומית), עוסקים במפגש לא ייאמן, שבו התאחדו כל קצות המפה הפוליטית וחברו יחד לקידום ההתיישבות במעלה אדומים. בין המשתתפים אנו מוצאים את אנשי תנועת העבודה (רחל ינאית בן צבי, וידידה יצחק אברהמי, מוותיקי ההגנה בירושלים, עוזרה רמי מיכאלי ומרכז גרעין החוג ע"ש בן גוריון, אלי רז, ששימש אחר כך בתפקיד המזכיר השני של ועד היישוב ובתפקיד המזכיר הראשון של מועצת מעלה אדומים, וכן יוסף לינדר איש מפ"ם!), לצידם אנשי ליכוד מובהקים (יעקב פינק וגלי גלעד). גם הסקטור הדתי לאומי (אף כי לא באופן רשמי) מיוצג כאן (צבי שפלטר ושמעון אנסבכר) וכנגד הקשת הרחבה הזו, שותפים לדיון ולהיערכות ראשי גוש אמונים: הרב משה לווינגר וחנן פורת. בתוך הקואליציה הזו, הנראית כיום בלתי אפשרית, בולטת כמובן דמותה של רחל ינאית – כאילו מושיטה הגברדיה הוותיקה של "השומר" והעלייה השנייה את ידה ומחבקת את החלוציות החדשה.

אחד היתרונות המובהקים של רחל ינאית היה בכך שבשל אישיותה, עברה ומעמדה בתנועת העבודה, היו פתוחות בפניה דלתותיהם של אנשי הממשל (התקופה, תקופת ממשלת רבין הראשונה), חברי ממשלת ישראל. על קשרים עם שניים מביניהם בזיקה למעלה אדומים מעידים מסמכי הארכיון. שמעון פרס שימש אז שר הביטחון בממשלת רבין. בארכיון שלנו מצויים תצלומי שני מכתבים אישיים אל רחל ינאית בכתב ידו של שמעון פרס. הם אינם נושאים תאריך, אך מדובר כנראה בשנת 1975. [ראו: מכתבו של שמעון פרס אל רחל ינאית]

במכתב הראשון מתייחס פרס ישירות לעניין מעלה אדומים וכותב: "רחל היקרה – עניין מעלה אדומים אכן על הפרק. אני מקווה שהחלטת הממשלה תהא חיובית...". במכתב השני הוא מחמיא לה ומספר לי כי אחד מחבריו, העיתונאי שבתי טבת "התאהב" בה והוא מלא הערצה נוכח עוצמתה.

הדמות השניה היא של שר החוץ וסגן ראש הממשלה, יגאל אלון, הלה היה מקורב אליה ממש ושמר על קשר חם עימה עד סוף ימיה (רחל ינאית נפטרה בשנת 1979, בהיותה בת תשעים ושלוש). בעקבות מבצע "חורשה ומגדל", שבו פונו חברי הגרעין על ידי הצבא מן הגבעה שבה ניסו להיאחז, כתבה רחל ינאית לאלון מכתב (אשר כנראה לא נשלח בסופו של דבר) [ראו: מכתבה של רחל ינאית אל יגאל אלון 3.2.75] ובו היא אומרת בין השאר: "... איך זה הרשיתם את התקרית המביישת והמזיקה של הורדת המתנחלים במעלה אדומים, במקום לברך על זיק של חלוציות ולעודד את הציבור להתאחז במקום מתוך הסכמה מוחלטת...". דומה, שרק אדם במעמדה, יכול היה להרשות לעצמו לפנות אל סגן ראש הממשלה בנימה כזו של נזיפה. ורחל ינאית מסיימת את מכתבה במלים: "... רציתי שתדע, ידידי, שההתאחזות תחזור והממשלה צריכה רק לשמוח לתופעה זו".

לאחר שעלה הישוב על הקרקע (בנר שביעי של חנוכה תשל"ו – דצמבר 1975) המשיכה רחל ינאית ללוות את היישוב הצעיר. כפי שנאמר במסמך הצעת השם לבית הספר: "... לכותב שורות אלה, בתוקף תפקידו כראש ועד היישוב, הייתה הזכות לארח את גברת רחל ינאית בביקוריה ביישוב. הייתה מגיעה, לעתים בלי הודעה מוקדמת, מתבוננת סביבה בעניין וסקרנות וניגשת בלי שהיות לשאול ולתחקר בכל הנוגע להתפתחות היישוב, הישגיו וקשייו. התעניינותה הייתה אמיתית ומקיפה. העסיקו אותה שאלות שונות למן העבודה הערבית באיזור התעשייה ועד הסיכויים לפיתוח חקלאות באזור מעלה אדומים... בשעות קשות חיזקה את ידינו והביעה בטחונה המלא בעתידו של המקום ובהתפתחותו הגדולה והמהירה. כששמענו את הדברים האלה מפיה, היה לכך משקל מיוחד, שכן ידענו מה עבר עליה ועל חבריה למן ימי הבראשית של עלייתם ארצה".

ביום ששי, ערב תשעה באב תשל"ח 13/8/1978 (באותה שנה נדחה הצום ליום ראשון), ביקרה רחל ינאית בישוב ותחקרה אותי לפרטי הפרטים בכל הנוגע לבניית העיר המתוכננת (שבוע אחר כך עמדנו לארח את מתכנן העיר, אדר' טומי לייטרסדורף, באסיפה הכללית של הישוב, לקבלת תיאור מפורט של תכנית הבינוי), ולהתפתחות אזור התעשייה. הטרידה אותה עד מאוד שאלת שילוב העבודה העברית בבניית העיר והפעלת התעשייה. היא האזינה ברוב קשב להסברים, גילתה ערנות רבה לאורך כל הביקור (היא הייתה אז כבר בת 92) וביום ראשון (יום התענית) התיישבה וכתבה לי מכתב מפורט שבו הגיבה על אשר שמעה. [ראו: מכתבה של רחל ינאית לאבנר פרץ 13.8.1978]

באותו זמן נפתח באיזור התעשיה מפעל הטקסטיל "בניטקס", שהעסיק בעיקר פועלות מיריחו. לטעמה, מפעל כזה, מן הראוי היה לבנותו ביריחו עצמה! ובכך להשיג דריסת רגל של יזמות יהודית בעיר התמרים. מאותם טעמים של העדפת עבודה עברית, דגלה גם בבניה טרומית, במקום להביא פועלים ערביים לבניית בתי העיר.

את מכתבה סיימה במלים: "תקוות רבות אני תולה ב"מעלה האדומים", בישוב העברי החדש שזכתה בו סוף-סוף ירושלים".

שעות קשות, עברו עלינו עם חתימת הסכמי קמפ דייויד וההחלטה לפנות את ישובי ימית (פתחת רפיח). האווירה ביישוב הקטן הייתה קשה ואנו החלטנו להראות לציבור בישראל (בבחינת אזהרה, ואור אדום) איך נראה פינוי יישוב בישראל. ביום 28/9/1978 עם ערוב היום נקבצו כל תושבי מעלה אדומים על גבעת המייסדים, מול "אנדרטה" שעליה נרשמו שמות כל היישובים המיועדים לפינוי, ערכנו טקס פרידה ופנינו לעזוב את היישוב על נשינו וטפנו. אמנם הייתה זו רק הפגנה שנועדה להמשך עשרים וארבע שעות, אך ברגע מסויים השתלטה על כולנו האווירה הקשה, כאילו באמת אנו גולים מיישובנו שהקמנו באהבה בזיעת אפינו. העיניים נמלאו בדמעות. והנה ברגע קשה זה, הבחנתי לפתע במכוניתה השחורה המוכרת של רחל ינאית. בדרך כלשהי נודעה כוונתנו לישישה הכבודה והיקרה הזו. היא ירדה מן המכונית ובצעדים קטנים ניגשה אלי והחלה להשמיע באזני דברי ניחומים באומרה כי עוד צפוי לנו עתיד גדול במקום הזה. עד היום נמלאות עיני דמעות בהיזכרי במעמד הזה.

רחל ינאית העניקה לי, ששה חודשים אחר עלייתנו לקרקע, את ספרה "דרכי סיפרתי" וכתבה בו את ההקדשה הזו:

בספר הזה מצאתי, כפי שכתבתי בהצעת מתן השם תומר רחל לביה"ס הממלכתי הראשון של מעלה אדומים: "...משהו מסוד התקשרותה למקום הזה. רחל ינאית היתה חובבת טיולים ומסעות ועברה ברגליה את שבילי הארץ ומשעוליה עוד בימים שמעטים היו המסיירים והמשוטטים... והנה, הטיול הראשון שנטלה בו חלק בשבוע השני לעלייתה ארצה, ערב שבועות תרס"ח (1908) והמתואר בראשית הספר, היה בדרך היורדת ליריחו".

אם תעיינו בדף הבא הלקוח מתוך הספר, תוכלו לקרוא בו את תיאור מפגשה הראשון עם מעלה אדומים: מתוך ספרה של רחל ינאית בן צבי.

ואסיים במובאה נוספת מתוך הצעת מתן השם:

"...האם חלמה כבר אז לפני 75 שנים [בינתיים חלפו עוד 30 שנה!], כשגרונה ניחר והאור מסביב יוקד, על הקמת יישוב ירוק במדבר? איני יודע. מכל מקום הפגישה הראשונה עם נוף הארץ במעלה אדומים הותירה את רישומה בה, והרושם הזה לא עמם בחלוף השנים..."

אבנר פרץ