|
|
|
|
|
הארכיון העירוני מעלה אדומים |
||||||||||||||||||
|
סיפורן של תעודות פכים קטנים מאוצרות הארכיון |
||||||||||||||||||
|
אוד מוצל מאש מספרייתו העשירה של ר'
חיים חזקיהו מדיני שעל שם יצירתו המונומנטאלית
קרוי ביה"ס "שדי חמד"
בעקבות העלאת הרשימה אודות רחל ינאית
בן-צבי, בתוך "פכים קטנים", נתבקשתי להקדיש מקום גם לשמו של
ביה"ס הממ"ד "שדי חמד" ולדמות
התורנית הנישאה והנפלאה שבה הוא קשור. שנה בדיוק לפני הענקת השם "תומר
רחל" לביה"ס הממלכתי הראשון במעלה אדומים, התבקשתי להציע שם לבית הספר
הממלכתי-דתי הראשון בעיר, שהיה לאמיתו של דבר בית
הספר הראשון של מעלה אדומים, שראשיתו עוד בגבעת המייסדים, עת מנה קומץ תלמידים
בלבד. נפתח גם במקרה זה בהצעת השם לבית הספר
הממלכתי דתי הראשון במעלה אדומים. ההצעה הוגשה בראשית שנת תשמ"ה (סוף 1984)
בהתקרב יום מלאת 80 שנים לפטירתו של הגאון ר' חיים חזקיהו מדיני (המכונה חח"מ) שחל, כפי שניתן לראות מן הכיתוב מתחת לתמונת הרב
לעיל, ביום כ"ד בכסלו תרס"ה. כמו במקרה של "תומר רחל" מספר
מסמך ההצעה בתמציתיות על דמותו של האדם ועל ההנמקות למתן השם. המסמך מציין כי
מדובר באחד מענקי הרוח של הדורות האחרונים ובעל האנציקלופדיה הרבנית "שדי
חמד" שעליה אמרו בין היתר כי רק איש גדול מסוג מחבר "היד החזקה"
(כלומר הרמב"ם), היה יכול לברוא כמוה ברוחו. הנה דף השער של הכרך הראשון של יצירה
רבת כרכים זו, במהדורתו הראשונה וארשה 1891, המצוי בספרייתי.
בתוך הספר מצאתי מודבק פתק הקדשה כתוב
בעצם ידו של החח"מ, לאחד הרבנים במזרח אירופה
שעימו עמד בחליפת מכתבים רבנית. מאחר שיקר היה הפתק בעיניו של מקבל הספר, הרב
נחום לוינסקי, טרח להדביקו בתוך הספר וכך הגיע לידי (לאחר שעבר יד בעלים נוספת,
של הרב דוב יצחק רבינוביץ, כפי שניתן לראות בתוספת
משנת תרפ"ג – 1923 בראש הפתק) ואני שומרו כבבת עיני. הנה הפתק הזה:
בראש הספר "חמדת ישראל", קובץ
מאמרים לזכרו של הרב מדיני, המצוי גם הוא בספרייתי, מצאתי צילום מכתב ידו המקורי
של הרב לספר "שדי חמד". זוהי הצצה נדירה אל הדרך שבה הכין הגאון את
ספרו לקראת הדפסתו. יש להבין כי הרב ישב אז בקהילה נידחת שאותה הנהיג במשך 32
שנים (בין השנים 1899-1867), קהילת קראסובזאר שבחצי
האי קרים. הספר על כרכיו המרובים נדפס בעיר וארשה, והקשר של הרב עם המו"ל
היה קשר מכתבים שהתנהל באיטיות. חשוב היה, משום כך, שכתב היד הנשלח אל
המו"ל יהיה בהיר וברור ולא יעורר שאלות פענוח המחייבות התכתבות עם המחבר.
והנה מראה כתב ידו של הרב המונח לפנינו עד כמה היטיב הרב להעלות את חיבורו בכתב
יד פניני יפהפה:
די להתבונן בתמונת הרב המופיעה בראשית
רשימתנו, כדי לחוש בתבונה, בתום ובטוב הלב הנשקפים מעיניו. כי זאת לדעת, לבד
מהיותו אחד מענקי הרוח שהעמידה היהדות הספרדית בדורות האחרונים, הוא היה גם בעל
אישיות תרומית, כאחד הקדמונים, והצטיין בענוותנותו הרבה (כענוות משה רבנו והלל
הזקן – ראה על כך הציטוט מדברי הסופר יהודה בורלא המובאים בהצעה), בטוב ליבו
במאור פניו שהראה לכל אדם, יהודי או נוכרי, בר אוריין או איש עמל פשוט. תכונות
אלה, שניתן להעמידן כמופת לחינוך הדור הצעיר, לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר השגיו התורניים, עמדו ביסוד הצעתי לקרוא את בית הספר
הממלכתי-דתי על שמו.
גודל רוחו של האיש מוצא ביטויו גם
בצוואתו. הצוואה מתייחסת גם לגורל ספרייתו התורנית העצומה ורבת הערך ששימשה אותו
בכתיבת יצירתו (שקיבצה את אוצר הפסיקה והעיונים התורניים של הדורות האחרונים
בקהילות מזרח ומערב, כפי שנדפס באלפי ספרים וקונטרסים). הרב מצווה את ספרייתו זו
לבית החולים הוותיק של יהודי ירושלים "משגב לדך", ששכן אז בעיר
העתיקה, ושהוא היה אחד מגבאיו. הרב מבקש בצוואתו מגבאי המוסד למכור את הספרים
ולפרנס מדמי פדיונם את בית החולים וחוליו. משנפתחה הצוואה לאחר מלאת אבל הרב
(שנפטר, כאמור, ביום כ"ד בכסלו תרס"ה), לא מלאם
ליבם של גבאי "משגב לדך" לשלוח יד באוצר הקודש הזה ולפזרו לארבע רוחות העולם. לפיכך, טרחו ומצאו אשה נדבנית מלונדון, אשר ניאותה לפדות את הספרייה בערכה
המלא, כדי שיישמר אוצר הספרים כהקדש עולם בחזקתו של ביה"ח "משגב
לדך". לשם כך נבנתה בחצר ביה"ח בעיר העתיקה "ישיבה" (לפי
השימוש של הספרדים במונח זה, לאמור: אולם ובו ספריה תורנית, שבו יושב קומץ תלמידי
חכמים ועוסק בתורה) ובה קובצו אלפי הספרים היקרים מספרייתו של הרב. בזמן מלחמת העצמאות היה הרובע היהודי נתון
במשך ימים רבים במצור, עד לנפילתו ביד הלגיון הערבי. ביה"ח "משגב
לדך" היה לעמדה קדומנית בהגנת הרובע, שגבולותיו הלכו והצטמצמו במשך הקרבות.
לבסוף נסוגו הלוחמים גם מעמדה זו פנימה אל הרובע. הערבים הצרים, כמנהגם, פוצצו
והעלו באש את בית החולים (כשם שעשו גם לבתי הכנסת שנפלו לידיהם,
"החורבה" ו"תפארת ישראל"). אוצר הספרים האדיר, שאותו אגר
הרב בשקידה ומסירות כל חייו, היה למאכולת אש בשריפה הגדולה הזו ששרף ה', ועל כך
דואב הלב עד עצם היום הזה. והנה, לפני כשלושים שנה בעת שנברתי
בספרים ישנים בחנות לספרי יד שניה, בשכונת רחביה, נפל
לידי הספר "חידושי רבנו יונה על מסכת סנהדרין" ורכשתיו.
ומה נדהמתי במוצאי בשער הספר את חותמו
של הרב חיים חזקיהו מדיני ובראש השער תוספת מודפסת האומרת "הקדש מקהל עדתינו הקרימצאקים" –
כלומר, מחצי האי קרים שבו שירת הרב, כאמור, למעלה משלושים שנה. הספר היה במצב
מעולה, בכריכתו המקורית, וללא כל סימני שריפה או חריכה. כיצד זה ניצל מן השריפה
הגדולה בעיר העתיקה? או שמא, הגיע ממקור אחר? תהיתי. והנה באותו שער מופיעה
חתימת בעלים של ד"ר צבי דור, מרחוב אוסישקין 63 בירושלים (סמוך לחנות שבה
רכשתי את הספר, כנראה מכרוהו היורשים לאותה חנות אחרי פטירתו של ד"ר דור). משהמשכתי לדפדף החלה התעלומה להתפענח.
בעמוד שלפני השער מצאתי את הכיתוב הזה בכתב ידו של ד"ר דור:
כפי שניתן לקרוא בבהירות, כתוב שם:
"ספר שהצלתי מהשריפה בימי נפילת העיר העתיקה במלחמת הקוממיות".
ד"ר צבי דור, שהיה מורה לתלמוד בביה"ס הירושלמי הוותיק
"מעלה", גויס במלחמת העצמאות והיה בין מגיני
הרובע, שהובלו אחרי הכניעה למחנה שבויים בעבר הירדן, ושממנו שוחררו ושבו לארץ עם
תום המלחמה. מן הכיתוב אנו למדים כי, כפי הנראה, זמן מועט לפני הפינוי והנסיגה
מעמדת "משגב לדך", לקח הלוחם צבי דור את אחד הספרים (בלשונו:
"הציל מהשריפה") כזכר ושארית לספריה המפוארת שהותירו הלוחמים בלית
ברירה מאחוריהם, ואשר היתה למאכולת אש. היום שוכן הספר היקר הזה בספרייתי
כ"אוד מוצל מאש", ואני גאה בכך שהצעתי התקבלה וזכינו להקים יד וזכר
לרב הגדול הזה בבית הספר הנושא את שם יצירתו הגדולה.
אבנר פרץ |
