הארכיון העירוני מעלה אדומים

חזרה לדף השער

למסמך החודש דף ראשי

מסמך החודש – אדר ב' תשע"ד

פורים תשל"ו

אדר ב' תשע"ד

עלייתו של גרעין המתיישבים על הקרקע חלה בסופו של חג החנוכה תשל"ו (נר שישי של חנוכה), אולם החג הראשון שהוחג במלוא הסיפוק והשמחה בידי המתיישבים החדשים היה חג הפורים הראשון ביישוב. שבוע לפני כן, ביום 8/3/1976 – ו' באדר ב' תשל"ו, הגיע לקיצו הקרע שליווה את היישוב בימיו הראשונים בין קבוצת המיעוט של חברי גרעין ההסתדרות לקבוצת הרוב (ר' על כך בחדר "פכים קטנים" בסוף הפרק "תרגיל העוקץ"). בתיווכו של מנחם אנסבכר, ניאותו מרבית חברי גרעין ההסתדרות לשלם מיסיהם לוועד. בכך תמה המחלוקת. הנה המכתב שבו הם מודיעים על כך:

כשבוע אחר כך יכולים היו כל המתיישבים לחגוג יחדיו במסיבת פורים עליזה. במסמך החודש הקודם תואר הלחץ היומיומי הקשה שבו חיו המתיישבים באותם ימים. עתה, יכולים היו להתפרק מעט מן הלחץ הזה ולחגוג בשלל תחפושות ובעליצות רבה. הייתה זו אחת ההזדמנויות הנדירות שבהן ניתן היה להביט על האירועים הרציניים והמתיחויות במבט מבודח ומשועשע. יו"ר הוועד ומא"ז הישוב העלו במסיבה מופע קברטי, שבו לגלגו בזמר על כל העולם, לרבות לגלוג עצמי:

הנה אחד הבתים המושר למנגינת שיר פורים הידוע "נעמוד בתור מפנים ומאחור", שבו מלגלג המא"ז על עצמו:

נַעֲמֹד בַּתּוֹר, מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר. נִסְתַּדֵּר לְפִי הַכֶּרֶס וְנָשִׁיר לָנוּ שִׁיר עֶרֶשׂ. בִּים בָּם בִּים בּוֹם בּוֹם בִּים בָּם בִּים בּוֹם בּוֹם ________________ מָאָ"ז – מפקד אזורי מֵם-קוּף – מכשיר קשר

הַמָּאָ"ז, רֵעַי, מִתְרוֹצֵץ לוֹ כָּאן בְּלִי דַּי. הוּא פָּטֶנְטִים מְפַתֵּחַ, רְשָׁתוֹת פּוֹרֵשׂ, מוֹתֵחַ. בִּים בָּם בּוֹם...

לוֹ כְּמִיהָה בַּלֵּב, עַל מִגְדָּל לְהִתְיַשֵּׁב. עִם מֵם-קוּף, זַרְקוֹר, סִירֶנָה, שָׁם יִשְׂמַח לוֹ וִירָנֵנָה. בִּים בָּם בּוֹם...

ועוד שיר אחד מאותו מופע קברטי (הפעם בלי כל צנזורה), למנגינת השיר "יש לה רגל מתברגת", מעלה זכרו של פקיד במשרד השיכון, קראוס שמו, אשר לשונו המתגלגלת סיפקה בבלי דעת אינפורמציה חיונית לאנשי הוועד במאבקי האיכלוס שניהלו כנגד משרד השיכון:

יֵשׁ פָּקִיד אֶחָד בַּקֶּרֶת - אִישׁ יָשָׁר וְתָם. לְרֹאשׁוֹ נִקְשֹׁר עֲטֶרֶת, יַחַד כָּל הָעָם. נַגְּנִי, נַגְּנִי תִּזְמֹרֶת עַד בְּלִי דַּי. אַתְּ מוֹצִיאָה אוֹתִי מִכָּל כֵּלַי. אֶת קְרַאוּס רֵעִי הַלַּיְלָה לֹא אֶשְׁכַּח, לָכֵן לִבִּי יָגִילָה וְיִשְׂמַח. אֶת שְׁבָחָיו בְּשִׁיר וְזֶמֶר, פֹּה לָכֶם אַגִּיד. תְּהִלּוֹתָיו לָעַד, בְּלִי גֶּמֶר, עַל שְׂפָתַי תָּמִיד. נַגְּנִי נַגְּנִי תִּזְמֹרֶת...

יֵשׁ לוֹ פֶּה – שׁוֹפָר מֵרִיעַ – וְלָשׁוֹן – עִנְבָּל. אֶת שְׂפָתָיו תָּמִיד מֵנִיעַ בְּלִי לָנוּחַ כְּלָל. נַגְּנִי נַגְּנִי תִּזְמֹרֶת... הוּא מֵבִין וְהוּא יוֹדֵעַ כִּי לַחְשֹׁב אָסוּר. הוּא בְּקוֹל הַבּוֹס שׁוֹמֵעַ כִּמְשָׁרֵת מָסוּר. נַגְּנִי נַגְּנִי תִּזְמֹרֶת...

פִּיו כְּמוֹ מַעְיָן שׁוֹפֵעַ הַצְהָרוֹת לָרֹב. אִם תִּשְׁאַל, מִיָּד יַשְׁמִיעַ דְּבַר אִוֶּלֶת טוֹב. נַגְּנִי נַגְּנִי תִּזְמֹרֶת...